ממש לאחרונה יצא מסמך מעודכן של הארגון Deans For Impact שכולל בתוכו שש שאלות על למידה ושש תשובות מבוססות עדויות שכדאי וחשוב שמורות ומורים יכירו. השאלה השישית עוסקת בתפיסות שגויות לגבי למידה ובה נתמקד כאן.
אבל למי שאולי קצת ב- FOMO נפתח בכמה מילים על הארגון גם נפרט את חמש השאלות הראשונות:
הארגון האמריקאי Deans For Impact שם לו למטרה שכל ילד וילדה יזכו לקבל חינוך ממורות וממורים שהוכשרו כהלכה. הם תומכים במוסדות להכשרת מורים ומשתפים פעולה עם קובעי מדיניות על מנת לקדם הכשרה המבוססת על עדויות ממדע הלמידה.
את חוברת העקרונות הם הוציאו לראשונה בשנת 2015 - ואנחנו בדלתא אפילו כבר הקדשנו לה בלוג. במאי 2026 הם הוציאו גרסה מעודכנת, זמינה להורדה:
אלו שש השאלות סביב למידה של תלמידות ותלמידים:
לגבי כל אחת מחמש השאלות הראשונות מפורטים במסמך: 3-4 עקרונות מנחים מבוססים מחקר, דוגמאות מעשיות ליישום בכיתה, נקודות שכדאי להיזהר או להמנע מהן בשעת היישום, הכל מגובה עדויות מחקריות.
כמובטח, נצלול אל התשובה לשאלה השישית, עם חמש תפיסות שגויות:
לפניכם סיכום של חמש התפיסות השגויות מהמסמך המקורי, שימו לב שלגבי הרבה מהאסטרטגיות המומלצות ומקורות המידע הרלוונטי - תוכלו למצוא מידע נוסף בבלוגים קודמים שלנו, הקישורים מצורפים:
למידה דורשת מאמץ קוגניטיבי מתמשך ומגוון שמפעיל מערכות רבות - תפיסה, עיבוד, קשב, זיכרון, רגש ועוד... בזמן הלמידה אנחנו משלבים ידע חדש עם ידע קודם, ומחזקים מסלולים עצביים באמצעות חזרה וניסיונות שליפה לאורך זמן. כל אלו מפעילים את כל הרשתות והאזורים במוח. אין במוח שלנו איזורים רדומים שמחכים שמישהו ישתמש בהם. המוח כולו פעיל כל הזמן, והלמידה משכללת את המסלולים הקיימים ומעצבת חדשים.
לאנשים שונים יש באופן טבעי העדפות ונטיות שונות, אך בחירת דרכי הלמידה המועילות ביותר לא נמצאה קשורה להעדפות הללו: העדפה או נטייה לא משפיעה על האפקטיביות של דרכי הלמידה (אפשר לקרוא עוד על כך בבלוג הזה). קיימות אסטרטגיות למידה כלליות שנמצאו כיעילות עבור כולם, בלי קשר לסגנון מועדף. למשל, אנחנו יודעים שיש יתרון לשילוב נכון של מידע בדרך חזותית ושמיעתית על ידי שימוש נכון בעקרונות המולטימדיה של מאייר שמדגישים שילובים אשר תורמים ללמידה משמעותית תוך הקפדה על הימנעות מרעש רקע מיותר ומעומס יתר קוגניטיבי (עליהן אפשר לקרוא עוד בבלוג הזה). אסטרטגיות למידה מסויימות מתאימות לתוכן הנלמד. לסיכום, המחקר אומר לנו שאין סיבה להתאים את דרך הלמידה להעדפות הלומדים - רצוי לבחור את הדרך המתאימה ביותר לתוכן, וככל שניתן לגוון באמצעים עבור כולם.
כולנו, גם אם אנחנו מורות ומורים, נמצאים תחת ההשפעה של "קללת הידע" או "אשליית המומחיות" - התחושה שמה שאנחנו כבר יודעים הוא מובן מאליו. אנחנו לא רואים את הפער בין טירון ומומחה באופן מוחשי - וזה למעשה הפער שצריך לגשר עליו באמצעות מהלכי הוראה. זה חיוני משום שהאסטרטגיות היעילות ביותר עבור לומדות ולומדים משתנות ככל שהם מתקדמים על הציר של רכישת הידע והמיומנויות. דוגמאות פתורות, מרווחים קצרים יותר בין חזרות, וידע שמאורגן על ידי המורה מתאימים יותר בשלבים מוקדמים של הלמידה, כלומר עבור טירונים. ככל שמתקדמים על הציר - אסטרטגיות כמו הסברים לעצמי ולאחרים, חזרות מבוססות שליפה, מרווחים גדולים יותר בין חזרות למידה, חזרות מגוונות ויצירה עצמית של תוכן - הופכות להיות מועילות יותר. בניסוח אחר - בתכנון למידה חשוב לא לבלבל בין המטרה (להכשיר מומחיות ומומחים) לבגין הדרך להשיג אותה (מתחילים בבסיס ומתקדמים בהדרגה).
כמו שאומרים בעולמות הרפואה ש"ילדים הם לא מבוגרים קטנים" - והכוונה היא שהם זקוקים לטיפול שונה, ולא רק למינון יותר נמוך, כך בהשאלה "טירונים הם לא מומחים קטנים" - הם זקוקים להכוונה מסוג שונה בלמידה.
"הבנה היא היזכרות בתחפושת" הוא ציטוט מוכר מתוך פרק 4 בספרו האיקוני של פרופ' דניאל ווילינגהאם, שאפשר ומומלץ מאוד לקרוא אותו כאן (פרק 4). והכוונה היא לכך שאנחנו לא יכולים להבין דברים חדשים באמת בלי שיש לנו ידע קודם רלוונטי שכבר מאוחסן בזיכרון שלנו ואיתו אנחנו למעשה חושבים ומבינים. כאשר יש לנו ידע משמעותי שמאוחסן בזיכרון ואנחנו משתמשים בו אנחנו למעשה מפנים מקום בזיכרון העבודה לחלק החשוב והמאתגר שעל הפרק, ההבנה, ובכך מנהלים נכון עומס קוגניטיבי. אבל כשהידע לא מתורגל ומבוסס היטב בזיכרון - זה לא קורה, ואז עומס יתר קוגניטיבי פוגע ביכולת שלנו להבין או לעשות פעולות מורכבות עם הידע החדש. דוגמאות לכך הם ללמוד מילים בשפה חדשה לפני שקוראים טקסט מעניין המכיל אותן, או לדעת בעל-פה את לוח הכפל לפני שלומדים לעשות תרגילי חשבון מורכבים יותר כמו כפל וחילוק של מספרים גדולים או חיבור שברים. כך שאולי מדויק יותר לומר שלזכור בעל פה היא לא המטרה, אבל שלידע בסיסי המאוחסן בזיכרון שלנו יש תרומה חיונית ליכולת ההבנה שלנו וליכולת לעבד ביעילות ידע חדש ומורכב.
האשליה הזאת נובעת מהקישור הישיר שאנחנו עושים בין מה שאנחנו רואים בעיניים ובין מה שקורה בראש של הלומדות והלומדים - שאותו אי אפשר לראות. ברור שאנחנו רוצים לראות תוצרי למידה - על מנת שנוכל להיות מסוגלים להגיב באופן הטוב ביותר (וראו את הבלוג על הוראה מגיבה). אבל לא כל תוצר מעיד על למידה - ולכן אסור לנו לסמוך על העובדה שיש תוצרים בשביל להסיק שהתרחשה למידה. יש אסטרטגיות רבות התומכות בלמידה בטווח הקצר - כמו חזרה מידית, שינון, תרגול חוזר של אותו החומר, או הסתמכות על רמזים ועל ספר פתוח, אינטרנט או בינה מלאכותית. שימוש באסטרטגיות הללו מאפשר יצירה של תוצרים שמעידים על ביצועים בטווח הקצר, אבל הם לא מעידים (וגם לא מעודדים) למידה משמעותית בטווח הארוך. אנחנו צריכים להתגבר על אשליית הלמידה הזאת, כדי להבטיח למידה לטווח הארוך באמצעות אסטרטגיות תרגול יעילות - כמו הסבר לעצמי, תרגול שליפה ובעיקר לרווח אותם לאורך זמן ולגוון את ההקשרים השונים. זה אומר שאין אף אסטרטגיה שמתאימה תמיד, ושהמצפן החשוב ביותר, גם במקרה הזה, הוא השלב בתהליך הלמידה.
